שוק הוודקה, זה שמדברים עליו ככוח העולה בשמי האלכוהול העולמיים, ממשיך להרקיע שחקים. בישראל, סוג של מיקרוקוסמוס שכזה, ניתן להבחין בכך ללא בעיה: בכל פאב, מועדון או מגה בר נמזגים אלפי ליטרים של וודקות בכל לילה נתון, וללקוחות, כך נדמה, לא נמאס. מבחינתם, התחרות על ראש המכירות בין פינלנדיה, אבסולוט וסטוליצ'ניה יכולה להימשך עד מחר, כל עוד המחירים יישארו שפויים. וכך, צ'ייסר אחרי צ'ייסר, שוט אחר שוט, וודקה רדבול אחת אחרי השנייה, מופקרים שאר המשקאות כמו הוויסקי, הג'ין, הטקילה והקוניאק בצד, והמים הקטנים נלגמים במהירות שיא עד לשכרון החושים הקרב ובא.
לפני שנים אחדות התבשרנו על מהפיכה בתוך עולם הוודקה: וודקה פרמיום. למעשה היה זה טרנד של חזרה למקורות, מכיוון שוודקה פרמיום היא כזו המזוקקת בזיקוק דוּדי (ע"ע זיקוק וויסקי וקוניאק), שהוא הזיקוק היחיד שהיה בנמצא עד תחילת המאה ה-19. כמות הסינונים דרך פחום של הוודקה הפכה אותה לאיכותית יותר מהוודקות שיוצרו לפני כמה מאות שנים, אך זו אותה גברת בשינוי אדרת.
.
עולם האלכוהול נרעש, היחצ"נים והמשווקים עשו את מיטב יכולתם והברמנים השתדלו למכור כמה שיותר וודקות פרמיום ללקוחות הנובורישים, גם אם הם וונאביז. מיטב בניה ובנותיה של האנושות, או לפחות אלה שמרוויחים מעל 20,000 ש"ח בחודש, לא הרשו לעצמם להכניס לפה טיפה אחת של וודקה "פושטית", ומותגי על יוקרתיים כגון גריי גוס , אבסולוט לוול, סמירנוף בלק וקטל וואן נבלעו תוך גיהוץ עשרות דולרים לכל מנה. העולם היה ורוד, הכיסים היו מלאים והוודקה היתה צלולה מתמיד.
כולם דיברו על הפרמיום כמשקה האלים, כוודקה האורינלית, כדבר הכי קרוב למים שאפשר למצוא על הבר. כאילו אלוהים בכבודה ובעצמה היא המאסטר דיסטילר של משקה העשירונים העליונים. המזקקות חגגו, העיתונות המקצועית חגגה ונדמה היה שהרבולוציה האמיתית עומדת בפתח: איכות היא לא מילה גסה, ולא רק לעולם הוויסקי מותר לחגוג עם מותגי על יקרים. הוודקה קיבלה את המעמד הראוי לה- בלב ליבו של מדף האלכוהול של הבר.
.
ואז קרה משהו. זה התחיל, פחות או יותר, עם הקטל וואן ציטרון, וודקה פרמיום בטעם לימון. התירוץ הבלתי רשמי של החברה היה משהו בסגנון "הוודקה הטובה ביותר להכנת קוסמופוליטן" או משהו בסגנון, ונדמה היה שהם עלו על משהו: גם וודקה טובה, גם יקרה וגם כזו המתאימה לקוקטיילים. יש שראו בכך משהו מרענן, ויש שראו בכך מעין "ביזוי" וודקה הנחשבת לוודקה פרמיום. חוברת מתכונים הכוללת תקליטור עם ברמן קירח ומפחיד המראה כיצד משקשקים קוסמו עם קטל וואן ציטרון (כולל הדגמה מרתקת כיצד סוחטים לימון מעל שייקר) ניתנה במתנה לכל הקונה בקבוק או שניים ( או מארז, מי זוכר), ונדמה היה שזהו שוס חמוד ולא יותר מכך. מאז החלוחלק מיצרני הפרמיום להשקיע זמן, כסף והרבה יצירתיות בנסיונות לפתח יותר ויותר מותגי וודקה פרמיום בטעמים שונים ומשונים.
.
לגריי גוס יש וודקה לימון, וניל, תפוז והטעם החדש- אגס.
.
מזקקת ואן גוך ההולנדית, המייצרת וודקה פרמיום מצוינת, מציגה בגאווה קרוב ל-20 מותגים שונים של וודקה בטעמים מוזרים מעט. חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות. המוּכָּר מכולם הוא הדאבל אספרסו, עליו כתבתי באחד הפוסטים הראשונים שלי, אך המקורי והטעים (לטעמי) מכולם הוא המוחיטו, וודקה בניחוח מרענן של נענע וטעם הכי קרוב למוחיטו שאפשר להשיג בלי כל הלימונים והסוכר.
אפילו מזקקת בלוודר, הפולנייה עם הכבוד והמסורת, השיקה שני טעמים לוודקה הנפלאה שלה: וודקה לימון והדרים (Pomarańcza ), שילוב של תפוזים, ליים ומנדרינות.
למרות שניסיתי, לא הצלחתי להגיע למסקנה ברורה בעניין טיב התופעה. מצד אחד זו חרפה שוודקה טובה מבוזבזת על טעמים שאף אחד לא באמת מזמין בבר (רק בקוקטיילים, ואז משתמשים בוודקות בטעמים פשוטות יותר). מצד שני, כמו הרעש והמהומה שנוצרו בתקופת הקוניאק שנשתה בצ'ייסרים, גם כאן יש סיכוי שהגורם הכלכלי מכריע, וכי יש סיכוי שיצרניות הוודקה הגדולות מצליחות להגיע לקהלים שלא היו מודעים אל המותג שלהן אלמלא הטעמים הביזאריים. ומי יודע, אולי בלי האשכוליות- פומלה- רימונים- וניל- קקאו היינו יכולים להיפרד לשלום ממותג הוודקה בכלל. מי שמוכן לקחת אחריות שירים יד.
'
בעולם האלכוהול, כך למדתי מזמן, אין צודק ולא צודק. בסופו של יום הכל מתבטא בדף החשבון מהבנק, כך שכולנו יכולים לבחור האם להתלונן ולזעוף, או לנשום, לבלוע רוק ואז לבלוע משהו אלכוהולי שלא היינו מאמינים שיהיה מישהו שיוציא עליו שקל.
'
כהכאה על חטא מזגתי לעצמי כוסית של סירופ שקדים משוק לוינסקי. נורא ואיום, באמת מתחשק לי למות. אני את שלי בלעתי, ואת הלקח החמוק למדתי.
עכשיו תורכם.
לשבת, לשתות ולשכוח 